פתיחת שלוש תערוכות יחיד

מוזמנים ומוזמנות להצטרף אלינו לאירוע פתיחת שלוש תערוכות חדשות בגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי!

נטליה ריס: סנטוריום

​אוצרת: מיה ענר

תחושה של חירום, אזהרה, התרעה וקריסה אופפת את התערוכה סנטוריום: וידאו שצולם בבית הבראה ברוסיה, שריד של עולם ישן שלא נעקר משורשיו; וידאו המשלב דימויים ממרחבים עזובים בישראל וברוסיה עם מוזיקה מאת המלחין הסובייטי אלכסנדר מוסולוב, שמקצביה מכניים וצליליה אגרסיביים; וידאו שצולם בקולוסיאום ברומא כביטוי לאפוקליפסה מתקרבת; ווידאו שנעשה בשיתוף עם האמן מקס אפשטיין ובו מתוארות צורות בסיסיות, ההולכות ומוטחות במסך, מתפרקות למרחב מאיים של צפצופים, דפיקות וקולות ירי כשל פצצות מצרר.

עבודת ההכנה לתערוכה החלה אמנם כמה חודשים לפני פרוץ המלחמה השנייה עם איראן, אך תחושת ההמתנה לאסון עתידי ליוותה את כל התהליך, במציאות וביצירות עצמן. ריס מציגה עולם שבו רעיון הריפוי נדמה כבלתי אפשרי כבר. הרגעים השקטים ביותר בתערוכה מופיעים דווקא בדימויים הפשוטים, בפריימים שהודפסו מתוך עבודות הווידאו. ואולי החזרה אל המרכיבים הבסיסיים, אל צורה, צליל והשתקפות, היא האפשרות היחידה שנותרה למצוא נחמה וחסד. כרגע.

אילנה הופמן: השבת אבידה

אוצרת: מעין ישראלי

אילנה הופמן אוספת ומתעדת מודעות בדבר "השבת אבידה" התלויות על עמודים, לוחות וקירות בשכונת מגוריה. היא מתעניינת באסתטיקה שלהן, בחוקיות וברמזים שהן נושאות, בסימנים שהן מהוות ברחוב ובאלו שהן דורשות מבעל האבידה לתת בה כדי לקבלהּ בחזרה. כל מודעה מספרת סיפור משלה, סיפור על דבר־מה שאבד לבעליו והגיע לידיים זרות המבקשות לקיים מצווה ולהשיבו, סיפור המצליב בין סיפורי חיים ובין חפצים ואנשים. עיסוקה במודעות אלה מתכתב עם החיפוש השזור בחייה אחר האבידה האישית שלה כניסיון לנסח את החלל ואת המשמעות שהיא הותירה. עבודותיה מתחקות בין השאר אחר מנהגי הרחוב החרדי ואחר הסיפורים והתעלומות הטמונים בחובן של המודעות, דרכם היא בוחנת סוגיות הקשורות למגבלות ולגבולות חברתיים מוסכמים, כמו גם כאלו שהיא מציבה לעצמה. הופמן מעלה שאלות כגון אילו מן המעשים שלנו הם תוצר של קודי התנהגות מקובלים, של מחויבות לאמונה, לדת, לנורמות חברתיות ולמסגרות שונות שבהן אנו פועלים ואילו נובעים ממערכת ערכים אישית.

דניאל פישר: הבטחת לי קשת

אוצרת: רווית הררי

התערוכה "הבטחת לי קשת" נוצרה עבור דנה גלריה לאמנות בקיבוץ יד מרדכי שבעוטף עזה, והוצגה בה בקיץ 2023, חודשים ספורים לפני ה־7 באוקטובר. באופן אירוני וסימבולי כאחד עסקה התערוכה בהימלטות מפני סכנת חורבן כלשהי ובחיפוש אחר מקלט ובית חדש, כאילו בישרה את הנולד. בה בשעה שדניאל פישר מייצגת בתערוכה את סיפורה האישי של אימהּ, שגורשה ממצרים ב־1956 והגיעה לישראל במסע רצוף תחנות ומעברים, זהו גם הנרטיב הקולקטיבי של בריחה וחיפוש אחר התחלה חדשה, המלווה את הקיבוץ ואת מדינת ישראל מראשית ימיהם, וביתר שאת מאז פרוץ המלחמה.

התערוכה מפגישה בין דו־ממד לתלת־ממד, בין פנים לחוץ ובין קדמת דנא לימינו אנו כדי לתאר את הן את המנוסה והן את המפלט, זו האישית וזו הקולקטיבית, זה הרגעי וזה הנצחי.